כמה מילים על הסיפור שלי

​

אני התחלתי דיאטות עם חברותיי הטובות כבר בגיל 14, אז נחשבנו "חלוצות"… (היום זה יקרא כבר זקנות השבט כי ילדות בגן מודדות את ירכיהן, לצערי)
עשינו את כל הדיאטות הקיצוניות שבהן מורידים קילו ליום, ולאחר יומיים משהבטן השתטחה עד מאוד, מיד זללנו כתגובה להרעבה שהדיאטה יצרה.
לאט לאט פתחתי לעצמי בעיית אכילה שלא היתה קיימת, והתחילה מדיאטה תמימה ובהיותי רזה מאוד ואף ספורטאית, בעיה זו התגברה בצבא ששם כבר באמת חוויתי "אכילה רגשית" לראשונה.
כשהגעתי ללמוד משחק ב"בית-צבי" , הגעתי עם דימוי עצמי של שמנה, הרעבתי את עצמי במהלך היום , ואכלתי באופן לא סדיר עד שהגיע תרגיל ששינה את חיי.
תרגיל "רגע פרטי", בו התבקשנו להדגים את מה שאנחנו הכי מתביישים בו, לפני כל הכיתה.
אני לאחר מחשבה רבה, בחרתי להדגים "בולמוס", שהיה מתרחש לאחר יום שלם ללא אוכל (כמעט) בעודי מספרת לעצמי שאקח לי רק מלפפון מהמקרר ולפתע שואבת את כל המקרר פנימה במעברים מטורפים ממתוק למלוח וכו'
הבאתי לכיתה את המצרכים להדגים מעברים קיצוניים מעוגת שמנת לזיתים… הדגמתי איך מרחש הבולמוס ולאחריו טקס שינאה עצמית שהייתי עורכת מול המראה שבו חשפתי את כל המחשבות הקשות על עצמי, ולאחר סיום התרגיל התרחש אצלי נס הריפוי!
עברתי ריפוי ספונטני, שהפך אותי בן יום לאדם אחר.
למחרת הגעתי ל"בית-צבי" חופשיה מבעיות אכילה. קול פנימי לחש לי-תאכלי מה שאת רוצה, כשאת רעבה והקשבתי לו.
התחלתי לאכול לפי הקשבה לגוף, וירדתי באופן טבעי במשקל, ובליבי אמרתי ש-"יום אחד כשאהיה גדולה אעשה סדנה לכל הנשים שלכודות במעגל המכושף הזה", היה לי חזון לחבר נשים ואנשים לשלום פנימי עם עצמם ועם גופם, שמתוכו פתרון הבעיה עם האוכל הוא תוצאת לוואי טבעית ואמיתית.
הגיע היום והתחלתי להעביר סדנאות, בתחילה תחת השם: "די לדיאטה!-הרזיה ללא דיאטה"
ולאחר כמה שנים, חשבתי שהדגש צריך להיות על אהבה עצמית ואיזון אכילה רגשית ובחרתי בשם-"ואהבת לגופך כמוך"-לחיות בשלום עם הגוף.
מאז אני מעבירה כבר 18 שנה סדנאות מפגשים, סדנאות מרוכזות, הרצאות והרצגות בנושא.
לשמחתי עזרתי בתהליך הריפוי להרבה מאות נשים (וכמובן גם לגברים שבחרו להגיע לסדנה) ואני רואה בכך חלק מהגשמת היעוד שלי.